סיפור דרך זה מדבר על מחוז בויאקה הצמוד לבוגוט רוצים לדעת עוד? לחצו כאן למדריך המלא

בוגוטה, קולומביה, שבוע לפני ליל הסדר 2019

יושב על הספה הנוחה של ההוסטל עם כמה תיירים מכל העולם, יש לי כמה ימים לטייל ולחזור לליל סדר שהזמנתי מראש בעיר.

מתייעץ עם האנשים ובמיוחד עם בחור קולמביאני שמושך את תשומת הלב של כולם עם הסיפורים שלו, הוא מספר לי על מחוז בויאקה הסמוך ועל הכפרים המיוחדים שלו, זה מתחבר לי עם מה שקראתי בבוקר על אל קוקוי, פארק לאומי עם טרקים שנמצא בקצה של מחוז בויאקה.
אחרי יום ארוך של תכנון אני מגבש את המסלול ומחליט שמחר אצא לחמישה ימים במחוז, יומיים בכפרים, יום אחד הגעה לפארק הלאומי ויומיים טיול שם.

יוצא לדרך, מחוז בויאקה מדהים והאנשים בו עוד יותר. 
קתדרלת המלח, הכפר וילה דה לייבה והסביבה שלו, שלב הכפרים עובר בהצלחה רבה, ואחרי יומיים אני מתחיל את מסע של 8 שעות אל הקצה המזרחי שם נמצא הפארק הלאומי.

מרוב כיף קצת מפספס את הלוז המתוכנן ועולה על אוטבוסים קצת מאוחר מהמתוכנן, אבל כמו שגיליתי בטיול, כל עקבה לטובה, אני מגיע לכפר באמצע הדרך שהייתי אמור להגיע אליו הרבה יותר מוקדם, ושם בדלפק האוטבוסים אני מתייעץ עם מוכרת הכרטיסים על איך להגיע לאל קוקוי, בדיוק באותו רגע אני מרגיש יד על הכתף, ומוצא בחורה גרמנייה הרפתקנית ששואלת אותי אם היא שמעה נכון את המילה אל קוקוי, אני אומר לה שכן ומהר מאוד אנחנו מאחדים כוחות ומחליטים בעצת הכרטיסנית לא לבזבז זמן ולצאת ישר לעיר הקטנה סואטה, שם לפנות בוקר יאספו אותנו לאל קוקוי. 

אז עולים על האוטבוס ובדרך אני מברר עם הפרטנרית הגרמנייה ואני מגלה שהייתי קצת תמים…הפארק הלאומי מוגבל במספר המטיילים ביום וצריך לסגור הרבה דברים מראש, היא לדוגמה כבר עם מדריך שמחכה לה שם. 
היא אומרת שתעזור לי ואני באופטימיות אומר שהכל יהיה בסדר.

הבוקר מגיע ואיתו המיניבוס לאל קוקוי, חוויה בפני עצמה, חמש שעות בפרברי קולומביה, כפרים נידחים ונופים בתוליים.
בדרך עולים החקלאים המקומיים ומוכרים לחבריהם הכפריים דברים שהם מייצרים, ואנחנו נהנים ממחירי הכפרים של קולומביה ומפטמים את עצמנו כל הדרך.
לאחר שעות ארוכות לקראת ערב אנחנו מגיעים לאל קוקוי, ערב יום שלישי, ביום שישי, ליל הסדר מחכה לי.

אני והשותפה לטיול מגיעים להוסטל מסביר פנים שם פרט חשוב נכנס לעלילה, משהו שכבר שמתי לב אליו בטיול בכפרים אבל לא חשבתי שישפיע עלי…השבוע זה לא רק פסח, זה גם הפסחא של הנוצרים מה שאומר שכל הקולומביאנים בחופש, הם מטיילים בעיקר בתוך קולומביה וזה יוצר עומס גם כאן באל קוקוי. 

בוקר יום רביעי אני מתחיל מוקדם וחדור מטרה, מבין שאני חייב למצוא מדריך ומסלול ולהתחיל להזיז את העניינים.
המדריך של השותפה הגרמנייה מספר לי שהם הולכים לעשות מסלול שכבר נגמר המקומות אליו, הממשלה הגבילה את הביקור רק לשלושה מסלולים ורק לכמות אנשים מסוימת ביום. 
הפרטנרית הגרמנייה יצאה מהמשוואה, אני נשאר לבד בתמונה.

מגיע אל המשרדים של הפארק ברגע הראשון שהם נפתחים כדי להבין מה אני עושה, אחרי כל הדרך הארוכה הזו, איך אני יוצא לטיול בפארק.
במשרד אני מוצא פקידות קצת מיואשות שלא נותנות יחס, אבל לא נותן לזה לפגוע בי, מתעקש מספר פעמים ואז הן מספרות לי על שלושה הולנדים שיוצאים מחר לטיול ואם אשכנע אותם אוכל לנסות להצטרף. ההולנדים כרגע בתדריך בטיחות בחדר סמוך ושיצאו אוכל לדבר איתם.

אחרי חצי שעה מורטת עצבים, יוצאים ההולנדים, למזלי, נפלתי טוב והחיבור מיידי, הם שמחים מהעובדה שאני דובר ספרדית כי המדריך בקושי מדבר אנגלית, ואנחנו מחליטים לאחד כוחות, יוצאים מחר ביחד לטיול.

אחרי עוד קצת בירוקרטיה מעצבנת סוגר את עניין הטיול ואז הולך לסגור דבר אחד אחרון, אוטובוס בחמישי בערב אחרי הטרק חזרה לבוגוטה, חזרה לליל הסדר.
מגיע למשרד הנסיעות ומבקש להזמין כרטיס, הפקידה משתדלת להתאפק אבל בסוף קצת צוחקת, היא אומרת לי שאין אוטובוסים עד יום שבת, שבוע הפסחא, הכל מלא.

אל קוקוי מקום קטן ולמרות שידעתי שבסוכנות ששאלתי יש את שתי החברות שמגיעות לבוגוטה אני עובר לעוד משרד ומחפש שם את הישועה, אותה תשובה, יש מקום רק בשבת.
חתיכת כאפה, עברתי חצי מדינה, שילמתי כסף על אישורים ומדריך, ואני תקוע כאן בלי אפשרות לחזור לסדר פסח.
אני לא דתי, אבל מאז ומתמיד פסח היה לי מאוד חשוב, מסורת, במיוחד בחוץ לארץ.

לא ממש יודע מה לעשות וחוזר חסר אונים אל ההוסטל, מנסה לשלוף משהו מפנקס האילתורים שאספתי בחודשים של טיול לבד ושואל את מנהל ההוסטל המנוסה האם יש אפשרות להגיע בטרמפים, הוא אומר שלא, אין מצב, לא בזמן כל כך קצר.
הלילה כבר יורד על הכפר, מחר אני יוצא לטרק מאתגר בארבע בבוקר עם ההולנדים, מבין שכרגע אין לי מה לעשות, הולך לישון.

ארבע בבוקר, יום חמישי, ג'יפ אוסף אותי ומתחילים לטפס אל הכפרים בהרים שמעל הכפר, אחרי שעה מגיעים אל בית הארחה לארוחת בוקר, שם אני פוגש את ההולנדים והמדריך שלי, שוכח מהצרות ומתמלא התרגשות לקראת ההרפתקה שמחכה לנו היום, טרק אל קרחון.

מתחילים ללכת, נופים מדהימים, מרגיש לרגעים כאילו חזרתי לתחילת הטיול ואני נמצא בכלל בפטגוניה.
עלייה מאתגרת וירידה בטמפרטורות, אחרי כמה שעות הליכה מאתגרות אנחנו מגיעים אל "אל פולפיטו" עמוד אבן מושלג ומרשים, קינוח ראוי לטיול מצוין. 

משם, מתחיל המסע האמיתי, אני מספר לחברים ההולנדים על הסיטואציה ועל ההתלבטויות, אנחנו מחליטים בדרך למטה באקט משעשע לשחזר את מעמד הסנה הבוער, מה שנותן לי מוטיבציה, אני הולך לעשות כאן נס, אגיע לבוגוטה לליל הסדר. 

יום חמישי, שעה חמש, חוזרים לכפר אל קוקוי, אין זמן לבזבז, אני רץ אל ההוסטל ואוסף את התיקים. 
בדרך יציאה מההוסטל עולה לי הברקה.
זה חג הפסחא, יש הרבה אנשים שמטיילים, חלק גדול מגיעים מבוגוטה, אולי אוכל למצוא משפחה עם רכב שיוצאים לכיוון.
מנהלת ההוסטל שתמיד שמחה לעזור עושה מספר טלפונים ואומרת לי שלא מצאה כלום, אבל שכדאי לי ללכת למלון הגדול של הכפר שנמצא במרחק כמה רחובות.
אני מתחיל לרוץ ומגיע אל הקבלה, שם אני מגלה שהרעיון שלי היה באמת הברקה, אבל בטיימינג הלא נכון. לפני חצי שעה יצאה משפחה עם הרבה מקום פנוי היישר לבוגוטה,
טו ליטל טו לייט.

אבל דווקא זה שהייתי כל כך קרוב הפך ברגע מייאוש לתקווה,
אני הולך לתפוס טרמפ, בטוח מישהו מגיע לבוגוטה! 
שם את הציוד על הגב ומתחיל לצעוד ליציאה מהכפר, אחרי 2 קמ נעצר בכביש הראשי, שם לי מוזיקה שתנעים את זמני, ומחכה עם האצבע למעלה, תופס טרמפים. 

הערב כבר מתחיל לרדת ואני אומר לעצמי שאם לא אתקדם עד החושך, אחזור לכפר.
אחרי חצי שעה, מגיעה משפחה נחמדה שעוצרת לי, אני שואל אותם לאן והם אומרים לי שהם הולכים לכפר הקרוב, זה התקדמות של 10 ק"מ במסע של 500 ק"מ מפותלים, אבל אני מחליט שאני חייב להתקדם, ועולה איתם.
בכמה דקות הנסיעה מספר להם על זה שאני מנסה לתפוס טרמפים עד בוגוטה והם אומרים לי שאני גרינגו לוקו, אני מחייך, ומסכים…
המעבר של הכמה דקות הבודדות לא באמת קידם אותי פיזית לבוגוטה, אבל נתן לי תחושה של מכאן אין דרך חזרה, מכאן אני רק ממשיך את דרכי לבוגוטה.

אחרי כמה דקות בכפר השני ההימור משתלם וטרמפ מקדם אותי לגואקיימס
אני מגיע לכפר ומזהה, זו אחת העצירות באוטבוס בדרך לאל קוקוי, כפר יותר גדול ומרכזי, אולי מכאן תבוא
הישועה?
הנהג מוריד אותי בשעת ערב מאוחרת בכפר ואומר לי שאם יש כזו ישועה, היא נקראת אלברטו, דון אלברטו.
הוא בעל ההוסטל של הכפר, שזה גם בעצם הקיוסק של הכפר שזה בעצם הלב הפועם של הכפר, אלברטו מכיר את כולם וכולם מכירים אותו. 

למרות השעה המאוחרת אני מספר לאלברטו את סיפורי, בהתחלה הוא כמו איש מכירות טוב מנסה להגיד לי להישאר איתו בהוסטל, אני מסרב בנימוס ומסביר לו שאני רוצה להגיע לבוגוטה.
אלברטו לא מתרגש ומיד נרתם למשימה, זה מתחיל מכמה בירורים ושיחות טלפון, אחרי זה אנחנו יוצאים לפארק ושואלים את העוברים ושבים, אין תשובה חיובית מאף אחד, אבל רק ללכת עם דון אלברטו כמו סלב בכפר גרם לי לשכוח לרגע מכל העייפות והצרות.
אחרי שעה של חיפושים שבה אנחנו כבר עברנו לדפוק על דלתות, המאמץ השתלם.
מישהו יכול לקחת אותי לסואטה. 

רגע, סואטה, מה ההתרגשות? זה רק נשמע דומה לבוגוטה, אבל זה עדיין במרחק של יותר מחמש שעות ממנה. 
ההתרגשות מסואטה היא בגלל שהיא צומת דרכים ענקית, זה כבר עיר ולא כפר, ושם כבר אמור להיות יותר קל להסתדר.
בשעה 12 בלילה, ביום שהתחיל אי שם בארבע בבוקר בטיפוס על קרחון, אני מגיע אופטימי לעיר הקטנה
סואטה.

הנהג מוריד אותי בצומת במרכז העיר, מקום שאני מכיר מהדרך הלוך.
אני מחכה כמה דקות ולא רואה תנועה, אני בעיקר רואה את שני בתי המלון של העיר שקורצים לי אבל בתוך תוכי אני יודע שעברתי את כל המסע הזה וללכת לישון עכשיו יפגע בסיכויים להגיע לבוגוטה בזמן.
בעודי מחפש מידע אני מגיע אל הדבר היחיד שפעיל באזור הצומת, חנות נקניקיות נחמדה שמשרתת את הנהגים 24/7. אני מתעניין ושואל על האוטובוסים, ומנהל המקום ממהר להודיע לי, האוטובוסים, זה אותם אוטובסים כמו שיוצאים מהכפר אל קוקוי, כולם מלאים.
אני נותן לו מבט מאוכזב והוא מתעניין איך הגעתי לפה, מספר לו את הסיפור ומשם הכל היסטוריה.

הוא עוזב את העבודה, וכל אוטובוס או מכונית שעוברת הוא קופץ עליה. לרגע אחד, בזמן שהוא דיבר עם נהג אוטובוס, אני רואה משאית שעוצרת לאכול. פונה אל הנהג ושואל אותו, לאן הוא מגיע, ואז נשמעת מילת
הקסם – בוגוטה! 

אני רואה שהנהג לבד במשאית ושואל אותו אם אוכל להצטרף, הוא מספר לי שהיה עושה זאת בשמחה, אבל יש לו חיישן שמודד את המשקל על הרכב וידעו שהוא לוקח עוד בן אדם איתו, ממתי הקולומביאנים נהיו כאלה משוכללים אלוהים יודע…
אני מוותר והולך לשבת באזור של האוטובסים, מדבר עם כל נהג שעובר ומחפש עזרה.

נהג המשאית שלנו בינתיים, עוצר לאכול בדוכן הנקניקיות, ושם מנהל המקום מפציר בו בכל זמן הארוחה בכלל בלי שאני שם לב שהוא חייב לעזור לי, ולא עוזב אותו לשנייה. 
הנהג בא לעזוב ואני שכבר חצי רדום על המדרכה פתאום שומע צעקות מהצד השני של הצומת, גרינגוווו, גרינגווווו, אני מרים את הראש ורואה את מנהל החנות עם הנהג משאית קוראים לי, הוא עשה את זה, הוא שכנע את הנהג, אני בדרך לבוגוטה!

פה זה כבר סוף הסיפור, אבל הנסיעה עצמה היא סיפור בפני עצמו.
אני עולה באפיסת כוחות וכבר מדמיין איך אני הולך להירדם, אבל אז קורים שני דברים שלא נותנים לי לישון. 
הדבר הראשון זה שהנהג מספר לי בגבורה על היכולות שלו לנסוע ימים שלמים את כל קולומביה בלי לישון כמעט וככה הוא מרוויח יותר כסף וזמן עם המשפחה. אלוהים ישמור.
הדבר השני זה שהנהג הזה הוא אחד האנשים המעניינים שפגשתי, הוא שר בקולי קולות מוזיקת סלסה ומתגאה בה, אני שואל אותו מה הסיפור, והוא אומר לי שאח שלו הוא הזמר שאנחנו שומעים כרגע, דני דניאל, אחד מזמרי הסלסה המפורסמים בקולומביה. 
אז אני מבין שאני לא יכול לעצום עין מדאגה וכך עוברות להן שבע שעות נסיעה, שבהם הנהג מתלהב בצורה חריגה משירי מימון והשקט שנשאר, אני מתלהב מאח שלו הזמר ועוד הרבה סיפורים על החיים של כל אחד.

שש בבוקר, מגיע לבוגוטה. 26 שעות שאני ער, את מה הן כללו אתם כבר שמעתם.
הולך לישון בהוסטל ומתעורר ישר לליל הסדר בבוגוטה.
ושם בתוך בית הכנסת אני יושב מסביב לשולחן ליל הסדר עם פרצוף מסופק ושר:
 "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" 

אז מה ניקח מסיפור הדרך הזה?

תאמינו בדרך, תהיו אופטימים ועם חיוך על הפנים, הבלתי אפשרי כבר יקרה.

תהיו זהירים, על תעלו על כל טרמפ, לא פירטתי כאן, אבל גם סירבתי לכמה טרמפים בדרך למרות שהייתי נואש. 

תהיו גמישים, אם מצאתם פרטנר שיהיה אתכם בדרך שהיא לא מלאה בתיירים, לפעמים שווה לשנות תוכניות.
למרות שבסוף לא יצאתי לטיול עם הגרמנייה הגעתי בזמן לאל קוקוי והספקתי לעשות את הטרק.

מחוז בויאקה הוא מקום מדהים עם נופים ואנשים עם לב זהב! תוכלו לקרוא עוד על האטרקציות והכפרים במחוז, לחצו כאן.