מרץ 2019, סוקרה, בוליביה
סיפור דרך זה מעט ארוך מהרגיל, אבל אני רואה בסיפור הזה את ההתגלמות של הטיול לבד, בין רגעי השיא לרגעי השפל, בין החופש המוחלט לחוסר האונים ובתוך כל זה רגעי קסם שאי אפשר להעביר במילים.
הסיפור הזה מתחיל בסלטה, צפון ארגנטינה, אני מחכה לויזה בבוליביה כאשר בחור גרמני שהכרתי מספר לי על החוויות שלו מטיול של שלושה ימים בסלאר בבוליביה, מעבר לסלאר המפורסם הגרמני מספר על מדבר שלם עם תופעות טבע מדהימות לא פחות מהסלאר, והוא מדגיש ואומר, הלוואי שהייתי יכול להיות שם לבד, בלי מדריך ולוח זמנים ולהינות בדרך שלי.
המילים של הגרמני גרמו לי לחשוב, ואחרי יום שהג'וק יושב לי בראש החלטתי ללכת אל חנות אינטרנט מקומית בסלטה ולחפש מידע, בין טריפ אדוויזר וכמה בלוגים אלמוניים (כמעט כמו זה) ראיתי שמידע רב בנושא אין באינטרנט, אבל גם מצד שני שהרעיון הוא בר ביצוע.
העלתי על קובץ את כל המידע שאספתי והתחלתי לחפש פרטנרים, הראשון כמובן היה רז, הרפתקן כמוני שהייתי איתי כבר בסלטה והסכים לרעיון
אני ורז ורעיון אחד משוגע, חוצים את הגבול לבוליביה ומגיעים לאויני
באויני עשינו עוד כמה בדיקות עם הסוכניות, למדנו את השטח ובאותו הזמן גם קיבלנו איתות חיובי מחבר של רז – שוהם, שמוכן להצטרף אלינו עוד כמה ימים, החלום הופך למציאות
מתחילים לעבוד – על פי הבדיקות כל ההכנות לטיול שכזה אפשר לבצע רק בסוקרה, עיר הבירה, כ 6 שעות נסיעה מאויני, אני ורז עולים על אוטבוס לילה ומגיעים לסוקרה
סוקרה, עיר הבירה החביבה של בוליביה, מגיעים להוסטל מגניב והיספטרי, למי יש כוח עכשיו להכנות לטיול גיפים במדבר? אחרי יום התפנקות אני ורז נזכרים למה באנו לכאן ומתחילים לחרוש את העיר, ומתחילים עם
הדבר החשוב ביותר – הרכב
קיבלנו שמות של 5 סוכניות, 2 לא קיימות, אחת נסגרה, נשארנו עם 2, וולקאם טו בוליביה.
אחרי בירורים ומשא ומתן, בגלל הבדלי מחירים, החלטנו ללכת על חברת ההשכרות הרגילה של בוליביה, שלא ממש נותנת לך להיכנס למדבר המלח או לעשות כרצונך ברכב אבל מציעה מחיר אטרקטיבי, לעומת חברת ההשכרות השנייה שממש תומכת ברעיון הסלאר ומבטיחה לך רכב במיוחד למשימה…נשמע לכם כמו טעות? חכו ותראו
אז רכב יש לנו, מה חסר? בערך הכל!
אנחנו יוצאים למסע במדבר, למקומות שלא בטוח שיהיה לנו מים או אוכל, ואנחנו חייבים לצייד את עצמנו בהתאם
ליום הקניות שוהם מצטרף אלינו ואנחנו יוצאים עם הג'יפ המושכר (Nissan x-trail)
ביום הזה אנחנו מגלים את נפלאותיו של השוק המקומי של סוקרה, המרקדו קמפסינו (Mercdo campesino)
המקום שבו יש הכל מהכל, רחובות שלמים שמרכיבים עיר שבה קורה כל המסחר של בוליביה, וממש כמו בוליביה, הכל בבלגן, הכל לא ברור, אבל יש משהו באותנטיות והמסתורין שעושה את המקום הזה לקסום ומיוחד.
הבוליביאנים המקומיים לא מבינים מאיפה הגרינגוס האלה נפלו עליהם, השוטרים מתלהבים מהגובה ומצטלמים איתנו, וככה אנחנו מעבירים יום שלם בין הדוכנים והרוכלים השונים ואוספים ציוד לדרך.
לקראת הערב, כאשר אנחנו מועמסים ליציאה אל המסע ביום למחרת, אנחנו מקבלים עוד איתות מזוג ישראלי שרוצה להצטרף אלינו, נרי ועינב. החזון הופך למציאות, אוטו מלא הולך לכבוש את דרום בוליביה לבד!
בוקר היום השני למסע,
משאירים את הציוד הלא נחוץ בהוסטל ועולים על הרכב בדרך לאויני, יום ארוך של נסיעה שעוברת במחסומי דרך מאולתרים שגובים מיסים הזוים של הממשלה, הם מקבלים 2 שקל ומבסוטים ואנחנו ממשיכים בדרכנו. בדרך לאויני מספיקים לעשות ביקור קצר בפוטוסי, עיר מקסימה שבדיוק שאנחנו נמצאים בה יש תהלוכה צבעונית של אחד מבתי הספר (נשמע מיוחד עד שאתה מגיע לקוסקו ורואה תהלוכות כל יום(
בסוף היום מגיעים אל אויני וחוברים נרי ועינב שותפינו למסע, משחקי קלפים אל תוך הלילה ודיבורים על מה מצפה לנו, הולכים לישון, מחר יוצאים מוקדם.
בוקר היום השלישי,
מתעוררים מלאי מוטיבציה, אני הולך ושואל כמה שאלות את מנהל ההוסטל ומתברר לי שהוא הבן אדם הנכון והיה בעל סוכנות טיולים.
הוא ממליץ לנו לא להיכנס ישר למדבר, אלא ללכת דרך טופיזה, המוצא האחרון לפני הכניסה למדבר שם נוכל לעשות את כל ההכנות האחרונות.
בהמלצת מנהל ההוסטל אנחנו יוצאים לדרך בשעת צהריים מלאי מוטיבציה
בדרך לטופיזה לאט לאט מתרחקים מציולוויזציה ועוברים בכפרים שלא ברור אם הם קיימים עדיין בימינו, יוצאים מהכביש הראשי מספר פעמים אבל לבסוף, היציאות מהכביש למרות שהיו הרפתקניות התגלו ביום הזה כבזבוז זמן גדול, הנסיעה לטופיזה בחלקה האחרון היא לגמרי בשטח והגענו אליה כבר בחושך, ושם גם מתגלת הבעיה שתלווה אותנו לכל הטיול, הג'יפ שלנו מתקשה לסחוב משקל וציוד של אוטו מלא, שהשכרנו אותו היינו רק שלושה אנשים בתכנון ולמרות שהוא מרווח וגדול הוא לא מספיק גבוה.
שעת לילה מאוחרת, מגיעים לעיר טופיזה, שם אני רואה את כלי התחבורה שלא חשבתי שאראה יותר בחיים – הטוק טוק התאילנדי! העיר עצמה מעבר לזה נחמדה וקטנה, נווה מדבר.
אנחנו מגיעים להוסטל עם בעלת בית קצת שיכורה שפותחת לנו את המטבח ואנחנו בלילה האחרון לפני שנתנתק לגמרי מהעולם החיצון מורידים בקבוק אלכוהול וכמובן לא מפספסים סרטון של שחר חסון שיצא היום בשביל להרים את האווירה.
בוקר היום הרביעי
קמים מוקדם, נהנים עוד קצת מהציווליזציה ושאפשר באמת למצוא מקומות במפה
לפני שעוזבים את העיר טופיזה מחפשים אטרקציה שנמצאת מחוץ לעיר, בשביל זה צריך להגיע ללשכת המידע לתייר, שנמצא בקומה השנייה של העירייה בחדר קטן.
הפקידה שפותחת לי את הדלת לא מאמינה שאני באמת תייר וזורקת עלי מאה ברושורים שהעלו כבר אבק, סיטואציה משעשעת ואני יוצא עם המידע הנחוץ, נעביר את הבוקר מחוץ לטופיזה במקום שנקרא שער השטן, צורת אבן יפה ובתכלס, מקום לפקל של בוקר ושקשוקה.
בדרך למקום אנחנו בוחנים את כישורי הניווט ואת הג'יפ בשטח קצת רציני, והאמת, שנינו די נכשלים…מגיעים לבסוף לנקודה ושאנחנו יורדים מהאוטו קולטים שיש לנו פנצ'ר.
למזלנו, יצאנו עם 2 גלגלי ספייר ואנחנו גם עדיין מחוץ לעיר.
מחליפים את הגלגל, שקשוקה של בוקר, וחוזרים לטופיזה למצוא פנצרייה.
למרות העיכוב הרווחנו רגע של אנושיות…ברגעים כאלה אתה תקוע בשום מקום, והבן אדם שעוזר לך יודע שהוא היחיד שיכול לעשות את זה, אבל דווקא בפנצרייה הזו אנחנו פוגשים בחור מקסים, שרק רוצה לעזור ושהוא אומר לנו את המחיר אנחנו משתדלים לא לצחוק, הבאנו לו גם קצת יותר על ההגינות והמשכנו בדרכנו.
יוצאים מטופיזה אל עבר לב המדבר.
ביציאה מטופיזה מטפסים לאט לאט ונגלה אלינו נוף יפהיפה של עמודי אבן חדים, נוף קדמוני וטבעי.
הדרך ברובה לא קשה מדי לג'יפ אבל מצד שני מפותלת ואיננו מתקדמים בקצב הרצוי, מוסיפים לזה את כל עיכובי הבוקר ומבינים שאנחנו לא נגיע בקרוב לכפר מיושב.
למרות החששות קשה להיות מבואס ביום כזה, נסיעת שטח, נוף ייחודי, אלפקות במקום הטבעי שלהם ובכל עיכול של הדרך העיניים נהנות ממשהו חדש.
צורות האבן החדות בהרי טופיזה 
נהנים מכל סיבוב 
הלוחשים לאלפקות 
חיוכים של יציאה להרפתקה 
אוטו נטוש בדרך…רמז לגורלנו?
בדרך עוברים במספר כפרים שנמצאים על המפה, אבל אנחנו מגלים שהם לא באמת קיימים במציאות, החושך יורד והמורל איתו, מבינים שהעיכוב בבוקר לא היה נחוץ אבל אין זמן לעשות חשבונות, צריכים למצוא מקום לישון.
בדרך פיתולים רבים, אינטרנט כבר אין, וצריכים להמר על איזה כפר כן יהיה קיים במציאות, כי ליעד המקורי אנחנו בחיים לא נגיע.
מהמרים על סאן פאבלו דה ליפז.
ממשיכים נסיעה איטית בחשכה ושומעים את האוטו חוטף מכות כל הדרך, אבל לבסוף בשעת לילה
ההימור משתלם, הכפר הקטן, קיים גם קיים.
בהגיענו לכפר אנחנו עוברים ברחוב וחצי שקיים שם, תוהים אם יש אנשים חיים במקום ואז רואים בניין של שתי מקומות שעליו רשום…הוסטל! לזה לא ציפינו.
שאנחנו נכנסים פנימה אחרי גישושים ניגש אלינו מישהו קצת מפוקפק ואנחנו נזכרים שהוסטל לפני שנהייתה מילה טרנדית היא מילה עם משמעות אמיתית, מקום אירוח לעוברי דרך, לא יודע באיזה שנה ההוסטל שופץ לאחרונה אבל יש סיכוי טוב שישנתי על מיטה של שליח אינקה…
בכל מקרה אנחנו ממש רחוקים מלהתלונן, בעלי ההוסטל נחמד ופותח לנו את המטבח שם אנחנו מבשלים ארוחת ערב חמה שחיכינו לה.
לקראת ערב שקצת נרגעים מעכלים את היום שעבר עלינו, מצד אחד ראינו נופים מדהימים ויצאנו לדרך באמת, מצד שני אנחנו לא עומדים בלוח הזמנים וכמעט ולא הגענו למקום נורמלי לישון.
בנוסף חלק מהחבורה ואני ביניהם מרגישים לא טוב בעקבות הפרשי הגבהים, טיפסנו היום לגובה של
4400 גובה מעל פני הים ועם כל הלחץ מסביב זה לא מתכון מוצלח.
למרות התחושות. שוהם ששום שינוי לא ממש הזיז לו, הפעיל את יכולות הברמניות שלו ושיכנע את כולנו לקבל את תרופת הקסם של בוליביה – הסינגאני!
הסינגאני הוא האלכוהול הבוליביאני האותנטי ושהיינו בשוק קיבלנו המלצה לקנות סינגני שחור
או כמו שאנחנו קוראים לו מאז אותו ערב בסאן פאבלו דה ליפז – דלק סילוניםאלכוהול דוחה ברמות אבל אולי זה מה שהיינו צריכים בשביל קצת להחזיר אותנו למציאות.
למרות האווירה הטובה הולכים לישון יחסית מוקדם, צריכים לישון טוב לקראת עוד יום במדבר הבוליביאני שאנחנו לא יודעים לאן יוביל אותנו.
בוקר יום חמישי למסע,
אחרי לילה קשה, מיוזע וקר מאוד, שבו כבר החלטתי באמצע שאני לא יכול להמשיך, אני מתעורר ודווקא מרגיש הרבה יותר טוב ממה שחשבתי, שאר החברים למסע (חוץ משוהם כמובן) מספרים שגם הם לא הרגישו טוב אבל כולנו רוצים להמשיך ומרגישים יחסית בסדר.
לפני היציאה לדרך אנחנו מכינים ארוחת בוקר זריזה בחדר האוכל של ההוסטל ושם משהו תופס לי את העין.
על אחד הקירות יש פוסטר תיירותי, ישן מאוד בצבע דהוי, שבו מפרסמים את הפנינה של המדבר הדרום בוליביאני – הלגונה התכולה (Laguna celeste)
אני מפנה את תשומת הלב של החברים ואנחנו פותחים את המאפס מי לתכנון היומי של המסלול.
על פי המסלול המקורי היינו צריכים להמשיך בשביל שמוביל ישר אל היעד שלנו – קטנה צ'יקו שזהו גם השער לפארק הלאומי.
אבל שאנחנו מחפשים את הלגונה מהפוסטר ומגלים שיש שביל משני שמוביל לאותו מקום עם עיקוף שייקח לנו 3-4 שעות יותר אבל עובר במספר לגונות בכל צבע שתחברו – צהוב, אדום, ירוק, וכמובן לגונת התכלת.
פה אנחנו עומדים בצומת אמיתית, כבר ראינו אתמול שהג'יפ ותכנון הזמנים שלנו הוא לא דבר שאפשר לצפות. מהצד השני, עברנו כל כך הרבה ואנחנו רוצים להינות מהחופש שעבדנו קשה כלכך בשביל להשיג אותו.
טוב אתם מבינים לאיפה זה מוביל כן? שביל הלגונות כמובן!
יוצאים לדרך בשעה יחסית מוקדמת ויוצאים מהשביל הראשי אל השביל המשני
לקרוא לשביל המשני שביל זה בהחלט מחמאה, יותר כמו סימון קדמון של שביל מימי האינקה
הג'יפ שלנו ששסוחב חמש אנשים וציוד בהחלט מתקשה וסופג מכות מכל הכיוונים, אבל לאט לאט ובזהירות אנחנו מצליחים להתקדם ומגיעים אל הלגונה הראשונה.
הלגונה הראשונה לא מרגשת במיוחד אבל בהחלט טוב לראות סימן לבאות אחרי נסיעה מתישה של כמה שעות.
אנחנו מנצלים את הרגע לארוחת צהריים מהירה ופקל קפה, יורדים ללגונה לתמונה זריזה וממשיכים.
אחרי הלגונה תנאי השטח נהיים קשים במיוחד והנסיעה נהפכת לכואבת ואיטית, ואחרי קילומטר הבום שממנו חששנו הגיע, רעש של פנצ'ר.
לוקחים נשימה ארוכה ויוצאים החוצה ואז אנחנו מבינים שהפנצ'ר הזה, זה הרבה יותר מפנצ'ר, זה גורל.
בזמן הקילומטר הזה שנסענו, הדלת האחורית לא הייתה סגורה כמו שצריך ונפתחה, בקבוקי אלכוהול נשברו והכי חשוב, התיק של עינב נפל בדרך.
כל קילומטר נוספף שהיינו ממשיכים בתנאים האלה לוקח דקות ארוכות ומי יודע אם היינו מבינים בכלל איפה
התיק נפל?
בחזרה לשטח, מתפצלים לשתי קבוצות, נרי ועינב הולכים למצוא את השלל האבוד ואנחנו בזמן הזה מחליפים את הפנצ'ר.
למרות המזל הגדול, נזכרים שנשאר לנו גלגל אחד ספייר, שעבר תיקון אחרי פנצ'ר, לא הדבר שהיית רוצה לסמוך עליו בלב המדבר המסולע והאכזרי.
הלגונה המדוברת 
הפנצ'ר הגורלי
חוזרים לעניינים, ממשיכים בנסיעה, הציוד עלינו, למרות האבדה הקשה של בקבוק בלנטיינס וג'ק דניאלס.
בשעות הבאות שרירי הפנים עבדו הרבה, בין רגעים של כיווץ הפרצוף על כל מכה שהאוטו חוטף מכל הצדדים, לבין רגעים של חיוך ופליאה מהלגונות המדהימות בדרך.
בין הלגונות גם יש לנו רגע מדהים של אנושות, מגיעים לכפר פצפון עם בתים מאבן, אחד היחידים בדרך שלא ננטש. בחוצפה ישראלית דופקים על אחת הדלתות ומוצאים בחורה זקנה שמדברת חצי קצ'וה (שפת האינקה בקדומה) חצי ספרדית.
לבסוף היא מבינה שאנחנו רוצים אוכל ומציעה לנו אמפנדס שהם מכינים.
וככה אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך בית האבן הקטן, מכינים אמפנדס ביחד עם האישה ובעלה מבשר אלפקה, ולומדים כמה מילים בקצ'וה על הדרך.
בדרך החוצה מהביקתה אחת מהנשים של הכפר ששמעה על גל התיירים הגדול ביותר שנראה בשנים האחרונות מגיעה אלינו עם מוצרים שהיא סורגת מעור אלפקה ואני כמחווה וזכרון מהרגע קונה ממנה כובע צמר.
עם האמפנדס המפוקפקים ביד אנחנו ממשיכים בדרכנו במדבר, העיכובים הרבים והנסיעה האיטית לצערנו לא מאפשרות לנו עצירות רבות וגם את הלגונה התכולה אנחנו רואים אבל רק מרחוק, לא עמדנו ביעד היומי אבל בהחלט הדרך המאתגרת ותחושת הניתוק המוחלט הם הסיפור של היום.
לקראת שקיעה אנחנו מגיעים אל השער של הפארק הלאומי, סימן ראשון לצילוויזציה.
השביל מכאן כבר הרבה יותר מסודר, הרכב צלח את המשימה הקשה, אנחנו ממשיכים ומגיעים אל המעיינות החמים, טרמאס דה פולקאס.
ליד המעיינות החמים ישנם מספר מקומות אירוח שבהם כבר חונים ג'יפים של הטיולים המאורגנים שיוצאים מאיוני. אנחנו נכנסים לגדול מביניהם ואז מבינים שחזרנו סופית לטיול הגדול, שולחן מלא בישראלים מחכים לארוחת ערב.
הם שואלים באיזה סיור אנחנו ואנחנו צוחקים, לכו תסבירו להם שלפני כמה שעות הייתם בכפר נידח והכנתם עם זקנה אמפנדס בשפת הקצ'ווה.
לקראת לילה ומנוחה קצרה אנחנו יוצאים אל המעיינות החמים, שילוב מדהים של מדבר כמעט בלי אורות מסביב מגלה לנו את כל שביל החלב והכוכבים במלוא הדרם ובו זמנית הגוף נהנה ממעינות חמים מבטן האדמה, לגמרי מה שהיינו צריכים אחרי יום מורט עצבים.
חוזרים להוסטל אבל לא שורדים ערים להרבה זמן וחותכים לישון.
בוקר יום שישי למסע,
אני מחליט לנצל שוב את המעיינות החמים, קם בשעה מוקדמת והולך לראות את הזריחה,
למראה המדהים של הזריחה מצטרפים פלמנגוים שיוצרים תמונה מושלמת.
לאחר חצי שעה גם הסיורים המאורגנים מתחילים להתעורר ומצטרפים למעיינות החמים, ישנה המוניות לפרק זמן קצר אבל אני רואה שהמדריכים קוראים למטיילים לחזור לג'יפים ואני מעריך ברגעים האלה יותר מתמיד את ההחלטה לעשות את הטיול בצורה עצמאית, בלי הגבלת זמן, בהמשך היום אני אגלה כמה הייתי צריך את זריקת המוטיבציה הזו, כי למרות שחזרנו לציוויליזציה, ההרתפקה האמיתית עוד לפנינו.
החברים מתעוררים, חוזרים לג'יפ, היום בתוכנית יש לנו את האטרקציות המרכזיות של הפארק, מה שגם הסיורים המאורגנים עושים, היעד הראשון הוא הגייזרים באתר סול דה מניינה, בדרך לשם המאפס מי מבלבל אותנו בדרך ואנחנו מגיעים לשער ברזל עם בוטקה לידו, אנחנו קצת מופתעים אבל חושבים שזו נקודת ביקורת של משרד התיירות הבוליביאני, אף אחד לא ניגש אלינו ואנחנו יוצאים לראות מה הסיפור, למרה הפתעתנו הבותקה פתוח, ואנחנו רואים מפתחות זרוקים על השולחן, הטיול הזה כבר ממזמן הפסיק להפתיע אותנו ואנחנו לוקחים את המפתחות ופותחים לעצמנו את השער.
אחרי ק"מ של נסיעה ושלטים של מפעל אנחנו מבינים סוף סוף שאנחנו לא בדרך הנכונה, אבל היי אפשר לפחות לסמן וי על פריצה למפעל בבוליביה!
חוזרים למסלול, עוקבים אחרי ג'יפים של תיירים ומגיעים לגייזרים, מקום מיוחד ועוצמתי.
מהגייזרים אנחנו ממשיכים במסלול התיירותי ומגיעים אל הלגונה קולורדה, שהיא הלגונה האדומה, מקום יפה שמקבל גוון מעניין משילוב של פלמנגוים והמים האדומים כתומים, ואני מנצל את הרגע לתמונה משעשעת שמשווה בין צבע המים לצבע השיער שלי.
יופי עוצמתי 
שיעור גאולוגיה מאת רז 
רגע אומנותי מאת נרי 
?מי יותר כתום
אחרי הלגונה קולורדה אנחנו רואים שסוף סוף עומדים בזמנים אז מחליטים להמשיך דרומה ולאכול צהריים במקום נחמד שנקרא עץ האבן, צורת אבן מיוחדת שבעקבות הרוחות במרוצת השנים עוצבה כעץ. הדרך לשם קצת מחזירה אותנו לטלטולים של הימים הקודמים ואנחנו שוב חוטפים מכות מכל הכיוונים, ואחרי שעה נסיעה אנחנו מגיעים למקום המיוחל.
רגע של נחת, נהנים מהטבע, מבינים שהצורת אבן נחמדה אבל לגמרי ניסיון למשוך תיירים עם דמיון מפותח.
אבל כנראה שבמסע שלנו אין רגע דל, ואחרי כמה דקות של ישיבה ותחילת ארגונים לארוחה רז מסב את תשומת ליבי לכתם ענק מתחת למנוע, אני מסתכל ולא מאמין, השמן מנוע שלנו נוזל במהירות החוצה מחור גדול שנוצר מאחד האבנים בדרך, תוך דקה כולנו חזרה ברכב, מתחילים במירוץ נגד הזמן.
בעץ האבן באותו היום לא היו עוד תיירים ויש לנו כמעט שעה נסיעה חזרה אל השביל עם הג'יפים של המטיילים האחרים, חום המנוע עולה ועולה, בדרך אנחנו רואים ג'יפ מקומי שאומר לנו שבהמשך השביל יש חנות שמוכרת ציוד לרכבים.
אנחנו מגיעים למקום אחרי חצי שעה, קונים מספר גלונים במחיר מופקע אבל אין ממש ברירות.
ממלאים את שמן המנוע אבל אין לנו דרך לעצור את הדימום של השמן, חייבים להגיע מהר לכפר או מקום עם מוסך.
ממשיכים בדרך, עדיין אין סימן לג'יפ של תיירים.
חום המנוע שוב ממריא ואנחנו ממלאים את שמן המנוע שוב עם גלונים אקסטרה שקנינו על מנת לשרוד עוד כמה קילומטרים.
לאחר המילוי השני ישנם רעשים מוזרים אבל אנחנו במירוץ נגד הזמן ולא מייחסים לזה חשיבות, ממשיכים לנסוע.
אחרי כמה קילומטרים בודדים, הרבה פחות מהמילוי הראשון, אנחנו כבר לא מצליחים לזוז.
פותחים את מכסה המנוע ומבינים שבמילוי השני, אני ורז לא סגרנו את הפקק.
זהו, עכשיו אנחנו באמת תקועים, תחושה של עצבים ותסכול ובלי יותר מדי תקווה.
מחליטים לנצל את הזמן לארוחת צהריים, כי מי יודע מתי נצטרך להתקפל או לקבל החלטות. אחרי זמן קצר
שיירה של ג'יפים עם תיירים עוברים, אנחנו מסבירים להם את המצב, הם אומרים לנו לחכות לג'יפ שמגיע עוד שעה, גי'פ לבן, שיוכל לגרור אותנו ובו יש את המדריך הכי מקצועי וותיק.
האביר על הסוס הלבן, גרסת הג'יפ.
ארוחת צהריים מאולתרת 
האביר על הגיפ הלבן באופק 
אני ורז מבואסים על הטעות
בסוף אחרי המתנה מורטת עצבים, האביר שלנו מגיע.
הוא אומר לנו שלא יוכל לגרור אותנו כמו שקיווינו, אבל מציע לי ולרז לעלות איתו לרכב לכפר הקרוב, כחצי שעה נסיעה.
מבינים שזהו המוצא האחרון ומשאירים את חברינו בשטח.
בדרך לכפר אנחנו מתחברים לאביר שלנו, אדם טוב שמצד אחד לא יכול להישאר לעזור לנו אבל מספק לנו קצה חוט למספר אנשים מרכזיים בכפר שיכולים לעזור.
מגיעים לכפר, לאחר חיפוש קצר מוצאים שמן מנוע, לפחות מפה אפשר להתקדם.
לפני שעוזבים עוד כמה סיבובים ובירורים שבהם אנחנו מגלים שבעלי המוסך היחיד בכפר יצא לחופשה של כמה ימים, בזמן הזה גם פוגשים בחור מבוגר שיצא מאירוע בכפר ומציע להקפיץ אותנו חזרה לחברים שנמצאים בשטח.
אני רואה ששאר האנשים יוצאים עם בירות ביד וחושש שהוא שתה בעצמו, אבל מספר האנשים עם רכב בכפר הזה הוא אפסי והוא היחיד שהראה נכונות לעזור לנו תמורת סכום סמלי.
נסיעה של חצי שעה חזרה לרכב, החברים שמחים לראות אותנו בחזרה, ממלאים את שמן המנוע שוב ויוצאים חזרה אל הכפר הקטן שלנו.
בכפר אנחנו עוקבים אחרי ג'יפ של תיירים שמוביל אותנו להוסטל.
ההוסטל שמתברר לנו שהוא גם המוסך המאולתר שלנו.
בעלי ההוסטל ששומע על המצב שלנו מפשיל שרוולים, שולף מהמחסן שלו את סרבל המוסכניקים ומזמין את הבן שלו לראות את אבא חוזר לימי הזוהר.
אחרי ערב של בדיקות הוא אומר לנו שניפגש מחר בבוקר בשעה מוקדמת ושאנחנו צריכים לעבור לקנות מספר דבקים וחומרים שאיתם נוכל לאלתר תיקון עד שנגיע לאויני, שם המוסכים יוכלו לסדר את הבעיה לגמרי.
אנחנו עולים לחדרים ומתארגנים לערב.
בכפר הקטן כבר הייתה קליטה, אחרי שלושה ימים של ניתוק אנחנו כבר מרגישים שחייבים לשתף ומדברים עם המשפחות, פורקים קצת מכל הטירוף של הימים האחרונים ומאותתים שהכל בסדר, אם אפשר לקרוא לזה ככה.
אחרי יום ארוך מכינים לעצמנו ארוחת ערב כמו שצריך, קלפים, האלכוהול שלא נשבר ואופטימיות קלה נושבת במחנה.
בוקר היום השביעי למסע.
אני נותן לשאר החברים להשלים את שעות השינה ומבין שאין סיבה שכולנו נסתכל על המוסכניק מתקן את האוטו.
אני עושה את הקניות של החומרים שבעלי ההוסטל ביקש ואנחנו נפגשים לתחילת התיקון.
למרות העייפות אני זוכה לשבת עם המדריכים ובעל ההוסטל בזמן שהם מכינים את ארוחת הבוקר ונהנה משאריות הפנקייקים שהתיירים לא אכלו.
אחרי ארוחת הבוקר מתחילים לעבוד, בעלי ההוסטל חוזר לסרבל העבודה שלו ואנחנו יורדים אל מתחת לרכב, אחרי שעתיים של תיקונים הוא מצליח לאטום את מקור הנזילה.
הולך להעיר את החבר'ה, ממשיכים במסע לאויני.
עוזבים את הכפר בחיבוקים ותודות רבות לכל האנשים שעזרו, ויוצאים בנסיעה איטית שמקפיצה לנו את הלב בכל מכה שהרכב חוטף.
בהמשך הנסיעה השביל הופך למסודר בהרבה ואפילו בחלקים מסוימים סלול באספלט, יום ארוך שבסופו אנחנו מגיעים לאויני, שנראית לנו מינימום מנהטן בשלב הזה.
באויני, למרות שהטיול נגמר, המשימה האמיתית רק מתחילה, אנחנו צריכים להחזיר את הרכב, יש לנו יום וחצי ואנחנו צריכים בו לתקן את הרכב ועוד להספיק את הדבר החשוב ביותר – הסלאר!
בעלי ההוסטל מתחילת הדרך עוזר לנו שוב ושולח אותנו למספר מוסכים טובים בעיר.
מעבר למכת השמן יש לנו חלק אחורי כמעט קרוע לגמרי, ומנהל ההוסטל ממליץ לנו לתקן מאשר לתת לחברת ההשכרה לדפוק אותנו.
אני פוגש פחח רכב שאומר לי שאם אשאיר אצלו את הרכב בערב הוא יספיק לתקן עד הבוקר, אנחנו מחליטים ללכת על האפשרות ולנצל את הזמן עד הערב, לשקיעה בסלאר.
ההגעה לסלאר היא נוחה וגם הנסיעה למרות שקצת מפחידה היא כיפית ושוב תחושת החופש והיתרונות של ג'יפ משלנו נותנים לנו לשאוב את היופי של המקום הבאמת מיוחד הזה עד תום, אבל דווקא ברגעים אלה אני מבין שהמדבר של דרום בוליביה שגילינו בימים האחרונים, זהו חלק לא פחות חשוב ובלתי נשכח מהטיול לאזור הסלאר. הגרמני צדק.
חוזרים לאויני, משאירים את הרכב אצל הפחח.
משם אנחנו חוזרים לעיר והולכים לפיצרייה מומלצת בעיר ושם כל אחד מתענג על פיצה משלו, חוזרים להוסטל לערב קלפים ארוך, מתחילים כבר לשחזר בחיוך את מה עבר עלינו בימים האחרונים.
בוקר יום שמיני למסע
בבוקר מוקדם אני מקבל הודעה שהאוטו מוכן, הולכים לאסוף אותו ואיזה הפתעה אני מקבל.
אני מודה שלעולם לא הייתי צריך לתקן אחורה של רכב שכמעט קרוע אבל העבודה של הפחח הייתה פשוט מדהימה ולא האמנתי שאפשר להגיע לתוצאה כזו, אז אם אתה פחח רכב ואתה קורא את הבלוג שלי, אני מצדיע לכם!
מעודד מיכולת התיקון אני עובר עם האוטו למוסך השני שאמור לתקן לגמרי את בעיית הנזילה של שמן המנוע, הבחור קצת נראה עסוק למרות שהבטיח שיעמוד בזמנים ואני מבין שצריך ללחוץ עליו.
אחרי שעות של חפירות ובקשות לבסוף הוא מטפל בנו והאוטו מוכן לקראת ערב.
עם אוטו מדונדש אנחנו יוצאים עם רדת החשכה אל עבר סוקרה, נסיעה ארוכה עד השעות הקטנות של הלילה שבסופה אנחנו מגיעים להוסטל מלא בתיירים מכל העולם, חזרנו לעניינים באופן סופי.
בוקר יום תשיעי ואחרון
חשבנו שכבר עברנו הכל, אבל כנראה שלא…
בבוקר היום האחרון אני יוצא על מנת להחזיר את הרכב לסוכנות ההשכרות, ורואה שהמשטרה השקימה קום היום בסוקרה וכבר הספיקה לסנדל לנו את הרכב!
אני לא מאמין שגם בעיר הג'יפ יוצר לנו בעיות, תסכול מוחלט.
הבעיה האמיתית היא שאנחנו בבוליביה, אז הלכתי ושילמתי את הקנס ואז אני צריך להתקשר לשוטרים ששמו את הסנדול שישחררו לי אותו.
השלב הראשון של התשלום לוקח זמן אבל עובר בשלום, אבל השלב של למצוא את המשטרה הופך למשימה עצובה שבהסתכלות אחורה היא די מצחיקה, אני פשוט רץ אחרי ניידות ברחובות סוקרה ומחכה שמשטרה תעצור לי כדי שמישהו יוכל להעיף כבר את הסנדול הזה.
אחרי שעה של רדיפות מתקשרים אליי ואומרים שהמשטרה הגיעה להוסטל, אני מראה להם את הדוח ששולם וסוף סוף אנחנו חופשיים.
אתגר אחד אחרון במסע וזהו, להחזיר את הרכב.
אנחנו יוצאים אל השכרת הרכב מחויכים מבחוץ אבל עם לב מתפוצץ מבפנים.
בהשכרת הרכב אמרו לנו במפורש לא להיכנס לסלאר, וחצי רכב היה שבור עד התיקונים של אתמול.
אני פונה בביטחון לבן אדם שהשכיר לנו את הרכב ואומר לו שהכל בסדר עם הרכב ושהיה מצוין חוץ מפנצ'ר קטן, הוא לא מתרגש מדי וקורא לבוחן הרכב של החברה לעבור על האוטו.
מהר מאוד החיוכים של אנשי השכרת הרכב הופכים לפרצופים חשדניים, וטון הדיבור משתנה.
הם מסבירים לנו שיש סדק קטן בשמשה, עוד משהו שקרה בדרך וכבר שכחתי לציין, ושהשבר הקטן הזה הוא פתח לסדקים גדולים שבסופו של דבר יהרסו את כל השמשה הקדמית.
טוב אז מצד אחד הם לא קלטו שום דבר על השמן מנוע ועל החלק האחורי שזה כבר התקדמות, אבל שמשה קדמית זה בהחלט סיפור.
בוחן הרכב לא יודע להעריך לנו את הנזק והוא מחליט לצאת לסיבוב מוסכים ועל הדרך לבדוק שהכל בסדר בנסיעה עם הרכב.
אני ורז מציעים להצטרף אליו, והוא מסכים.
במהלך הנסיעה אני משתמש בכל הכלים שגיליתי בטיול להתחבר לאנשים. ספרדית מפולפלת, ירושלים, ארץ הקודש, פרגונים מפה עד להודעה חדשה ולאט לאט הפקיד הקשוח נפתח ומספר לי על החיים הפרטיים.
לאחר נסיעה קצרה אנחנו מגיעים לסוכנות ניסאן בעיר, סוכן של ניסאן בא לרכב ואומר שהתיקון יעלה לא פחות מ 4000 שקל!
אני נחרד שאני שומע את זה, מנסה להבין מבוחן הרכב אם יש אפשרות אחרת, הוא אומר שיש שמשות לא מקוריות במחירים יותר טובים אבל בגלל שהרכב הוא יחסית חדש ועם חלקים מקוריים הם מחליפים רק בחלקים מקוריים.
אני מנסה עוד קצת ומשכנע אותו בסוף רק לעבור בעוד כמה מוסכים.
במוסכים הבאים המחירים כבר הרבה יותר שפויים ונעים בין 600 לאלף שקל לשמשה.
בהמשך הנסיעה הבוחן נפתח לגמרי ומספר לי שהוא רוצה להכיר בנות זרות ויום אחד גם לבקר בירושלים, אנחנו מתחילים לחזור לעבר הסוכנות ואני שואל את בוחן הרכב מה הוא הולך להגיד ואז בין השורות שהוא מדבר אני מבין שיש לי הזדמנות, אני שולף 200 בוליביאן שהם מאה שקל ואומר לו, זה בשבילך, תיקח מישהי זרה לבר טוב ועל הדרך גם תחסוך לטיול לירושלים, ושאתה מגיע אתה ישן אצלי.
זה עבד, הבוחן אומר לי שהוא מעריך את ההצעה ושהוא הולך להגיד לבעלים של החברת השכרות שבחברה של ניסן אין שמשות חדשות ושאם רוצים לתקן את הרכב צריך לקנות את השמשות הזולות.
חוזרים לחברת ההשכרות, הלב פועם על מאתיים, בוחן הרכב והמנהל מנהלים ביניהם שיחה צפופה, המנהל נראה לא מרוצה אבל אחרי כמה דקות הוא מסכם לנו את הנזקים ואני רואה שהמחיר של השמשה הוא המחיר של השמשה הזולה, החברים שלא היו ברכב עושים עוד קצת פרצופים על המחיר אבל אני אומר להם להירגע, לשלם ושאסביר להם הכל שנצא מכאן.
אנחנו משלמים, סכום לא קטן למרות הכל, יוצאים מהשכרת הרכב, שאר החברים שומעים את הסיפור האמיתי מאחורי השמשה וצוחקים, האתגר האחרון עבר בהצלחה.
מהשכרת הרכב ממשיכים אל הקיפטרייה בכיכר המרכזית של סוקרה, ארוחת שחיתות של חזרה לעניינים, סוף סוף נפתרנו מהג'יפ הזה.
איזה מסע עברנו איתו, לא תמיד קל, אבל בהחלט מעצים וחוויה לכל החיים.
תודה לשותפים למסע רז, שוהם נרי ועינב, לא יכולתי לבקש אנשים טובים ממכם להעביר את הימים האלה.
ותודה לקוראים הנאמנים שקראו את הכל, אשמח שתעבירו הלאה אם אהבתם.
אופק.
שובר גלים - דרום אמריקה בדרך שלך 
כתיבת תגובה