רוצים לעשות זאת בעצמכם? סיפור דרך זה מתחבר למדריך הקרנבל של צפון ארגנטינה.
היכנסו לקישור וקבלו את כל המידע על הקרנבל.

צפון ארגנטינה – פברואר 2019
הומואקה, כפר בצפון ארגנטינה, אני נמצא באוטו עם עוד ארבעה חברים ישראלים, בימים האחרונים טיילנו ברכב והכרנו את המחוז המדהים של צפון ארגנטינה.
בימים האלה מעבר לנופים עוצרי הנשימה אני מתחבר בעיקר לתרבות, הפשטות ושמחת החיים של האנשים ותוך כדי שהימים עוברים נזכר שקראתי עוד בארץ על קרנבל שמתקיים בצפון ארגנטינה ומגלה שהוא מתחיל עוד כמה ימים, והנה הימים האלה עוברים ואני יורד מהאוטו, עם אוהל מצלמה ותיק על הגב ונפרד מחבריי הישראלים, מוכן לגלות את הקרנבל של צפון ארגנטינה, לבד.

את המסע אני מתחיל יום לפני תחילת הקרנבל, בהוסטל שכבר ישנו בו לפני כמה ימים, ואני מכיר את בעלת הבית.
אני מגיע לבעלת הבית והיא שואלת אותי לשלום החברים, אני אומר לה שהגעתי לבד ואשמח לחדר, היא צוחקת עלי ואומרת לי שאין שום חדר פנוי יום לפני הקרנבל, אבל אחרי מספר רגעים של מחשבה ומבט של חוסר אונים שהיא מקבלת ממני היא שואלת אם יש לי מזרן ושק שינה, אני עונה לה שכן ומוצא את עצמי משלם על חדר וישן בספריה מאובקת בחצר האחורית של ההוסטל, מקסים.
בערב אני יוצא לכיכר המרכזית של הכפר כדי להבין את הלך הרוח של הקרנבל ומוצא שם במקום שלפני כמה ימים לא היה כלום, את הבמה המרכזית של הקרנבל כבר מוכנה, והארגנטינאים הצעירים לאט לאט מתחילים לפקוד את המקום עם אספקה של יין, קולה ופרמט, המשקה המפורסם שמגיע מקורדובה.

בשעה ראשונה אני בשוק תרבות, רואה זקנות ולהקות ילדים מזייפים עם חליל ותוהה לעצמי מה אני עושה פה, מבין שזה הערב של לפני תחילת הקרנבל ובא לוותר כבר וללכת לישון בתקווה למחר טוב יותר, אבל רגע לפני שאני הולך אני מכריח את עצמי לנסות להתחבר עם האנשים ולהבין מה קורה פה.
כמה רגעים אחרי עוברת מולי חבורה של צעירים ארנגטינאים עם קנקן מוזר ואני מנצל את ההזדמנות, שואל אותם מה יש להם בפנים ומהר מאוד אני מגלה שנפלתי על חבורה מגניבה של צעירים אוהבי ישראל, מה שנקרא – אל תסתכל על הקנקן אלא מה שיש בו.
וככה עובר לו הערב הראשון ואני כבר מוצא את עצמי שיכור שר ורוקד לצלילי החליל, שעם קצת יין נשמע הרבה יותר טוב, חוזר אל "הסוויטה" ונשכב על השק שינה שלי בשלוש בבוקר.

בוקר יום שני, אחרי כמה שעות שינה בודדות וכאב ראש אני מתעורר במשימתיות ולא נותן לעייפות להשפיע עליי, היום מתחיל באמת הקרנבל ואני לא רוצה להישאר לישון בגלל הערב של לפני. יוצא מההוסטל והולך לכיכר המרכזית שם החברים מאתמול אמרו לי שנפגש בשעה 12 ונלך ביחד לכפר קטן שנקרא אוקייה, שם
מתקיים היום הטקס הגדול של פתיחת הקרנבל. 

אני מגיע באפיסת כוחות אל הכיכר עם חתיכת לחם שקניתי ביד ומגלה שהחברים שלי מאתמול קצת פחות משימתיים ממני ולא הופיעו, חלק בי מבואס אבל חלק גדול שמח כי אני לא ממש במצב אידיאלי וככה אני מעביר לי עוד שעה צמוד לבקבוק מים וחתיכת לחם בכיכר. אולי נשמע שהייתי מוזר, אבל הייתי במצב מאוד טוב לעומת שאר הצעירים שלא נראה לי בכלל הלכו לישון מאתמול.
אחרי שעה של התאוששות אני אוגר כוחות מחדש ומתחיל ללכת אל היציאה מהכפר שם אני מנסה לתפוס טרמפים. רכבים רבים עוברים אבל רק לאחר שעה עוצר בחור נחמד שמקדם אותי כמה קילומטרים עד היעד שלי – הכפר אוקייה.

ברגע שאתה מגיע לאוקייה ביום של הקרנבל, אתה מבין שמשהו גדול עומד לקרות.
שעות לפני שמתחיל הטקס כבר הכביש עמוס במכוניות ואלפי אנשים זורמים אל הכפר הקטן הזה של פחות מאלף תושבים.
אני מדבר עם המקומיים ומבין שיש עוד כמה שעות טובות עד לתחילת הקרנבל ואני מנצל את ההזדמנות, מדבר עם משפחה נחמדה לידי ששומרים לי על הציוד ותופס תנומה על עץ.
אחרי שעתיים מתעורר כבר מרעש התופים והלב מתחיל לפעום, הקרנבל עומד להתחיל.
מתחיל ללכת לכיוון ההר שמאחורי הכפר שם מתקיים הקרנבל ובדרך מבין שאני תקוע עם מוצילה ואוהל…פוגש מקומי נחמד, אלוהים יודע למה אני סומך עליו…ומשאיר את הדברים בבית שלו.
מוזיקה מתחילה להתנגן לאט לאט והאנשים זורמים אל רחבת האפר שמאחורי הכפר, שטח קטן שבתוך שעה מתמלא באלפי אם לא עשרות אלפי אנשים, מחזה מדהים.

ואז, הגיע הרגע לשמו התכנסנו, המקומיים, תושבי הכפר אוקייה, מופיעים במעלה ההר, לבושים בתחפושות מסורתיות, הורים וילדים, מבוגרים וצעירים, כולם מתחילים את דרכם למטה לקריאות החוגגים שמעודדים רק את מי שמתגלגל וחוטף מכות רציניות, מצחיק והזוי בו זמנית.
ככל שאנשי הכפר המחופשים מתקרבים המוזיקה גוברת, הקצף והצבע שאנשים משפריצים אחד על השני מתחזק כל רגע והאלכוהול זורם מכל הכיוונים.
אני עוד בטראומה מאתמול ומסרב לשתות, אבל האמת שלא צריך, האווירה מחשמלת כלכך שאתה מרגיש בעננים בלי שום דבר

וככה מתחיל לו הקרנבל, אנשי הכפר המחופשים לשטנים כבר התערבבו עם אלפי הרוקדים וכולם ביחד רוקדים מכמה רמקולי ענק מאולתרים, כמה פשוט, ככה כיף ומיוחד, מסיבה של פעם בחיים.
אחרי שעות של קצף צבע וריקודים, האנשים מתחילים אט אט להתפזר ואני מחליט לצאת בשלב מוקדם כדי לתכנן את ההמשך של טירוף הקרנבל. 

• 

• 

• 

יוצא מהכפר אל הכביש הראשי ומרים את האצבע לכיוון דרום, מנסה להתקדם אל עבר הכפר השני הכי גדול באזור, טולימה, בו גם מתקיים קרנבל צבעוני.
לאחר חצי שעה של חיפושים והתחברות עם בחור מקסיקני מדליק, אנחנו מוצאים יחד זוג מבוגרים מקסימים ששמחים לקחת אותנו איתם. הנסיעה מאוד איטית עקב עומסים ופקקים ובזמן הזה אני מגלה מבני הזוג שהם בעלי קשרים וחברים רבים בקהילה היהודית ואנחנו מתחברים מאוד.
במהלך השיחה אני גם שומע מהם בפעם הראשונה על הקרנבל של חוחוי, פסטיבל מוזיקה בעיר הגדולה, רחוק מהטירוף של הכפרים.
הם מספרים לי על קרנבל מסודר ועל מתחם אוהלים עם הרבה צעירים בו, אני מחליט לעזוב את החבר המקסיקני ולהישאר איתם, משאיר מאחורי את הטירוף של הכפרים וממשיך על העיר הגדולה, חוחוי.

הנסיעה מתארכת מאוד בעקבות פקקים ואנחנו מגיעים אל חוחוי רק לאחר 5 שעות! (נסיעה של שעה).
הזוג המבוגר נפרד ממני בחיוך ומוריד אותי בשעה 11 בלילה בקרנבל, אני שומע את ההופעות כבר מתחילות ומתרגש מאוד, רק נשאר לי להגיע למתחם האוהלים של הצעירים שהם סיפרו לי עליו ולהתחיל להינות! 
האומנם? בבטחון רב אני מגיע אל אחד מעובדי הקרנבל עם האוהל והשקש ביד ושואל אותו איפה בדיוק מתחם האוהלים, הוא מספר לי שהוא לא יודע על מה אני מדבר, אין דבר כזה.
מתחיל לחשוש אבל מברר עם עוד כמה אחראים ורק אז נופל לי האסימון, אין מתחם כזה, אני לבד בעיר, ופה פרט חשוב נכנס לתמונה, העיר היא לא גדולה במיוחד ובתקופת הקרנבל, אין בה שום חדר או מיטה פנויה, אפס, נאדה.
אז התחלתי את היום בהאנגובר, המשכתי למסיבה מטורפת עם שטנים שיורדים מההר ועכשיו אני בעיר עם שקש ומזרון ובלי מקום לישון, על זה אמרו קפה שחור חזק – רק לעלות זה מה שנותר.

בניסיון נואש אחרון אני הולך עם נהג מונית ואנחנו עוברים בכל מלון והוסטל שאני מוצא באזור המרכזי של העיר, בוקינג לא שיקר, אין אף מקום.
אחד בלילה, אני מסתובב ברחובות של חוחוי ומגיע לפארק המרכזי, ושם, עם שקש ומזרון ביד אני מבין שאין לי הרבה ברירות ובצעד נואש פותח אוהל מתחת לגשר שמגן עליי מהרוח אבל מביא איתו ריחות לא נעימים, בתוך תוכי כלכך מותש ששום דבר לא יעצור בעדי, נועל את האוהל מבפנים ועוצם עיניים, לילה טוב קרנבל.

שבע בבוקר, האוהל רועד, מתעורר לצעקות של המשטרה, פוליסיה פוליסיה.
נזכר שנעלתי את האוהל ולא מוציא צליל, באופן מפתיע זה עובד ואחרי כמה צעקות השוטרים מוותרים עליי, ועוזבים את המקום.
אני מבין שכדאי לי לוותר על שעות השינה ולנסות להיחלץ מסטטוס ההומלס של חוחוי שאימצתי לעצמי. 
יוצא מהר ומקפל את האוהל בלי למשוך תשומת לב ויוצא עם המוצילה אל הכיכר המרכזית, 

נכנס אל בית הקפה הכי יקר שיש (20 שקל ארוחת בוקר), שוטף את השיער ומצחצח שיניים בשירותים ומקבל מבטים מביכים אחרונים, אומר לעצמי, אופק, אתה עם הקרנבל סיימת.
אחרי ארוחת הבוקר נרגע קצת ויוצא אל הרחוב הצבעוני ומגלה שיש כל יום קרנבל יום וקרנבל לילה.
מחליט להישאר לקרנבל היום ולחזור אחרי כן מיד לסלטה, לצאת מהטירוף.

והנה אני שוב, בא להיכנס לקרנבל היום, מגיע בביטחון אל מאבטחי הקרנבל שאיכזבו אותי אתמול בלילה ושואל אותםאיפה כאן השמירת חפצים? שוב נתקל בתשובה שלילית, אין לנו שמירת חפצים.
מה אני אמור לעשות עם מוצ'ילה שקש ואוהל אני שואל את המארגנים, והם חסרי תשובות, מצביעים לי על שורת הבתים הראשונה שקרובה לקרנבל.

אחרי לילה באוהל אני כבר כנראה לא מתרגש מכלום ומחליט לנסות את מזלי, מסתובב בין הבתים והחנויות באזור הקרנבל ורואה את הארגנטינאים מתאוששים מליל הקרנבל של אתמול ומעמיסים ארגזי בירה ליום הקרנבל החדש.
אחרי הליכה של כמה דקות מגיעה לשורת בתים שם אני רואה אישה זקנה ואת בנה, שלועס עלי קוקה בצורה מוזרה, אבל זוג חייכנים שנותנים לי פתח לתקווה. 
אני פונה אליהם ואחרי כמה דקות שיחה אומר להם, הגעתי מישראל עד לכאן להינות מהקרנבל שלכם, אבל איך אוכל לעשות זאת עם כל הציוד הזה עליי? 
הם נענים לבקשה, מזמינים אותי לשתות כוס מיץ ואני מניח אצלם את הציוד.
לוקח איתי את המצלמה, דרכון, טלפון וארנק…ערכה לשורד האולטימטיבי

חוזר אל מאבטחי הקרנבל מחויך וקליל יחסית וסוף סוף עובר אותם בשמחה בלי בעיות.
קרנבל הצהריים מתחיל, חוויה מסוג אחר, לא הטירוף של הכפרים, אמני פולקלור מכל ארגנטינה ואפילו ממקסיקו מגיעים לחגוג שם, הכל יותר מסודר, אבל הדבר הכי חשוב נשאר, השמחה והטירוף של האנשים שמפוצצים אותך בצבע קצף וקמח, מכל פינה.
מתחבר לחבורת מקומיים מחוחוי ונהנה מכל רגע, מה שגורם לי להבין, הקרנבל של העיר
זה לא הקרנבל של הכפרים, אולי שווה לי להישאר?

יוצא מקרנבל היום בשעת אחר צהריים מוקדמת ונמצא בצומת דרכים…מצד אחד אני יכול לחזור אל סלטה העיר הגדולה ולישון בשקט, מצד שני עומד לו הקרנבל של הלילה, שהיום זה הלילה של נעילת הקרנבל, אבל אין לי כרגע מקום לישון ויכול להיות שחיפוש יעלה לי בלישון שוב באוהל.
לאחר התחבטויות קלות מבין שעליי לנסות לפחות ומקציב לעצמי שעה, אם מצאתי מקום לישון אני נשאר בחוחוי לקרנבל, אם לא, לוקח את האוטבוס לסלטה.

התחנה הראשונה שלי בחיפושים היא לקחת את הציוד, מתחיל ללכת אל הבית של הגברת הזקנה והבן שלה, מגיע אל השער ואז מסתכל שוב על הבית, רואה שהוא ענק וחושב לעצמי, רק הסבתא והבן גרים פה? 
הבן עדיין עם עלי הקוקה בפה פותח לי בחיוך ואני רואה שהוא שמח לפתח איתי שיחה, אני מנצל את זה כדי לדלות עוד פרטים ומגלה שכל האחים כבר עזבו את הבית, ויש המון חדרים ריקים, ממש כאן, מטר מהקרנבל.
אחרי שיחה של חצי שעה אני מבין שזו ההזדמנות שלי, ואוזר את האומץ לשאול, אני יכול להישאר לישון כאן היום?

הבן קצת מופתע ואומר לי שמבחינתו הוא ישמח, אבל צריך לחכות לאמא, בעלת הבית, שתאשר.
שואל אותו איפה היא והוא אומר לי שבקניות ותחזור עוד שעתיים… שעתיים שבהם אני יודע שיוצא האוטבוס האחרון לסלטה, מקום המבטח שלי. 
התלבטות גדולה עומדת בפניי אבל אחרי ביקור של בני משפחה שאומרים לי שלא אמורה להיות בעיה אני מחליט לקחת את הסיכון.

עוד שעה עוברת והסבתא לא חוזרת, השעה 9 והיא אישה מבוגרת, כמה זמן היא בשוק?
אני מתחיל להרגיש בכיפה אדומה, מה קורה לסבתא?
בשעה 10 סוף סוף הדלת נפתחת, הסבתא לא מבינה איך אני עוד כאן ואחרי שאני מסביר לה בחיוך היא מאשרת סופית, אתה יכול להישאר לישון. ההימור השתלם! 

אחרי ההקלה נופלת עליי גם העייפות המצטברת ומחליט לנצל את ההזמדנות למקלחת ושינה קלה של שעה עד שיתחיל הקרנבל בסביבות 11 וחצי (הארגנטינאים והשעות שלהם למסיבות…)
אני שם שעון מעורר והבן גם אומר לי שהוא יבוא להעיר אותי אם לא אתעורר לבד.

בשעה 11 וחצי השעון מצלל והבן מגיע, אני שומע מבחוץ שהקרנבל עוד די רדום ואומר לו שאני לא קם. הוא ממהר להשאיר אותי לישון ואני אחרי דקה מתעשת ואומר לעצמי לא עברת את כל זה בשביל להישאר לישון, מאריך את השעון מעורר בחצי שעה ומעתורר בשעה 12 בלילה.

12 מגיע, אני מתעורר והבית כולו ישן, אני יורד בשקט אל הקומה הראשונה ושמח לראות שהדלת פתוחה, אומר לעצמי איזה יופי הם השאירו לי פתוח שאוכל ללכת.
יוצא מהדלת ומתחיל ללכת לכיוון השער, רואה שהוא נעול, מוזר…חוזר אל הדלת ומבין, היא נפתחת רק מבפנים, אני תקוע בחוץ.
למזלי, צלילי הקרנבל קרובים מאוד ולא נותנים לי זמן לחשוב יותר מדי, ואני מחליט בפזיזות חסרת מחשבה של קרנבל שאני אטפס מעל הגדר החוצה ואפתור את הבעיה שאני אחזור לפנות בוקר שאני שיכור, הגיוני סך הכל.

מגיע אל הקרנבל של הלילה, פסטיבל מוזיקה צבעוני עם מתחמי שתייה ואלכוהול, ובמה אחת לעשרות אלפי החוגגים בניצוח הלהקה המארחת Los tekis, היה שווה כל רגע.
בניגוד למסיבות הקודמות אני הפעם מושך את הזמן כמה שאפשר ועוזב את המתחם ממש עם הסגירה שלו, מנסה לקנות זמן בתקווה שהסבתא והבן יהיו ערים.
בשעה 5 בבוקר יוצא מהקרנבל ומתחיל ללכת לכיוון הבית. 

למזלי או לא, על המדרכה מחוץ לשער של הבית יושבים חבורת צעירים שיכורים, אני מבין שלא אוכל לטפס מעל הגדר שהם פה ומעביר איתם עוד שעה.
הם הולכים עם הזריחה ואני בשעה שש נותר לבד, מטפס מעל הגדר ומגיע אל הדלת הנעולה, דופק בדלת, אין מענה.

לאט לאט העייפות מתגברת והנימוס נעלם, הדפיקות מתגברות, שום תגובה מהסבתא והבן.
השעה שבע, דפקתי בכל צורה וקצב אפשרי, מכאן לא תבוא הישועה אני מבין.
מסתכל במבט נוסף על הבית ונזכר בפרט חשוב בעלילה, שרציתי לבדוק אם הקרנבל התחיל פתחתי את החלון כדי לראות, החלון פתוח! 
שיכור ועייף מגיע למסקנה שזה הדרך היחידה ומתחיל לתכנן את הטיפוס שלי, הבית ישן ורעוע וכמעט כל נקודת אחיזה לטיפוס היא שנויה במחלוקת, מנסה כמה דרכים ומצליח לגבש לעצמי דרך למעלה.
מתחיל את הטיפוס ומדמיין את עצמי עוד רגע במיטה, ובדיוק באותו רגע אני מתעורר מהחלום, הכל לא היה אמיתי…סתם, הכל אמיתי!

באותו הרגע אני מגלה תוך כדי הטיפוס שכל כוחות האבטחה סיימו את תפקידם בקרנבל והם מתחילים להתקפל, רעש הסירנות מתקרב מכל עבר ואני קופץ למטה, מוריד את העיניים לטלפון ולא מושך תשומת לב.
המשטרה עוברת ואחרי כמה דקות שרעש הסירנות נעלם מכל הסביבה אני מחליט לחזור למשימתי, מטפס במהירות אל הקומה השנייה, מגיע אל החלון ומגלה שלא טעיתי, הוא פתוח, מתגנב פנימה והולך לישון. 

מתחיל לעצום עיניים ועוברת בי מחשבה אחת אחרונה…לא קצת מוזר שהלכתי לישון בשעה 10 ואקום ב
2-3 בצהריים? אני מחליט למנוע סיבוכים, השעון מעורר מכוון ל 10 בבוקר, שלוש שעות שינה שלמות לפניי, אחרי שאתמול ישנתי באוהל בפארק מרגיש אסיר תודה.

הבוקר מגיע, 10 בבוקר אני אוסף את עצמי מהמיטה לאט לאט ומוצא את הסבתא והבן ישובים בסלון אל מול הטלויזיה, מסתכלים אלי במבט מבואס ואומרים לי, אוי מסכן, היית כלכך עייף שלא הלכת בסוף לקרנבל שכל כך רצית. 
אני מהנהנן ובתוך תוכי חיוך ענק, הייתי ועוד איך הייתי.

הם מציעים לי באדיבות ארוחת בוקר אבל אני מחליט שאני עם הקרנבל סיימתי, מסרב בנימוס ומגיע לתחנת האוטבוס, עולה על האוטבוס לסלטה, מרגיש שהוא לוקח אותי החוצה מסרט שעבר עליי בשלושת הימים האחרונים, מהכיכר של הומואקה עד לקרנבל של חוחוי, סרט עם תסריט שרק החיים יכולים להכתיב.